אין זמן ומקום מתאימים יותר לכתוב ולהעלות את דף פרשת תכנון 10# – הסוגר את הסדרה – מאשר ט' באב. יום וזמן אחרים. והשנה יותר מתמיד, נדרשת התבוננות פנימה; לעם הזה כולו ולכל אחת ואחד בנפרד. זמן לשאול 'איך אני יכול להיות שם ולעשות את ההבדל'?

​

העם הזה, אשר תמיד היה שיבטי, נדרש ל'ביחדNESS'. זה אולי הכי קרוב ל'חבורה' שהיינו בילדות - חברות אוהבת, שותפות שנותנת כבוד לפרט, לקבוצה ולכלל במשולב – מתוך אמונה שרק כך אפשר. לנו אין אפילו מילה המגדירה את 'ההפך' מבדידות (loneliness // togetherness) .

​

הבדידות היתה פה עוד טרם הקורונה ורק קיבלה חיזוק מהמגפה. הבדידות האורבנית היא לא אותה בדידות של פעם. היא מקושרת עם רשתות חברתיות, עטופה בטכנולוגיה ויוצרת אשליה שאף אחד לא בודד. השיתוף והשותפות בתהליכי התכנון, גיבוש החזון והמדיניות, בעיצוב סביבת חיינו – הם אחד הכלים המובילים לפיתוח הביחדNESS. ולא  - לא מדובר באירוע, בפרויקט 'שיתוף', אלא בתפיסה ערכית, מהלך אסטרטגי שיגדיר איך מנהלים התמודדות עם משברים ואתגרים, איך מובילים שינוי, ובעיקר – איך מייצרים חדשנות אופטימית שהיא המנוע לצמיחה.

​

שיתוף הציבור בתהליכי תכנון תמיד העסיק אותי. תמיד חשבתי ששיתוף הציבור הוא הפן הכי חשוב בתכנון ואסטרטגיה. זהו מהלך המאפשר להרחיב מעגלים של שותפים לעשייה; ואין חשוב ונכון מזה, ערכית וגם מעשית: כי רק כך פותחים שיח ודיון המניעים תפיסה משותפת, חזון אליו שואפים להגיע ביחד, ורק כך אפשר להוביל מהלך משמעותי להצלחת היישום והביצוע.

​

והנה הקורונה מלמדת אותנו יותר מהכל שה'ביחד' הוא הקובע. משהו חדש... אנחנו לא רוצים לא קהילתיות שכופה את עצמה, ולא להיות עם צייתן ללא הבנה; ביחדNESS שנותן מקום ללבד ומייצר את הזיקה והקשר, מכבד את הפרט ויוצר כוח בקהילה, נותן מנעד של גמישות ובו זמנית העצמה. מביא איתו שמחה ואופטימיות, מתוך תחושת הביחדNESS.

​

לא מספיק לעשות אי שם תכנית כלשהיא ולהנחית הנחיות. כעת, כשאנחנו יודעים שזה תהליך וחייבים לחיות במציאות השונה הזאת, זה הזמן לשיתוף ולשותפות סביב כל מה שקורה פה. שנתקרב קצת ל'ביחדNESS' , כי אחרת לא נוכל להצליח.

 

טרום covid-19 – דיברנו באלגנטיות על שיתוף ציבור – האמנם היה כזה?  

​

שיתוף הציבור היה איתנו מאז מחצית המאה הקודמת. בעיקר מתוך נקודת מבט של 'סינגור' – סיוע לאוכלוסיה שאינה מסוגלת לייצג את האינטרסים שלה. מתנשא משהו...

​

עם הזמן התפתח דפוס של הצגת תוצרי התכנון בפני התושבים, קבלת משוב ולימוד המשמעויות. מאז למעשה לא התפתחה מתודולוגיה חדשה. עד היום אנחנו משתפים על בסיס זה – מי יותר ומי פחות.

 

המשתתפים הם לרוב בעלי העניין הישיר או קבוצות של פעילים אקטיביסטים שמאמינים במהלכים מסוג זה. מיעוט שבמיעוט.

​

בוודאי שה'בודדים' , הפחות מקושרים, אלו שיותר נדרשים לחיזוק תחושות הביחד – אינם מגיעים.

​

וכך פספסנו את שיתוף הציבור כמנוע ליצירת חזון ציבורי משותף, קוד ערכי המייצר תחושת ביחד, מוטיבציה להיות שם.

 

בזמן covid-19 – קפיצה למים עמוקים – ברגע אחד עברנו שינוי טוטאלי  

​

זמן קורונה לא שיתף את הציבור. הוא ציווה אותו והציבור ביצע וציית. וכך ברגע עברנו שינוי מלאהוב, לחבק, לנשק ולהיות ביחד – להסתגרות והתכנסות; מאמונה חזקה בזיקות וקשרים – עצרנו הכל ונכנסנו. מתפיסה חברתית ערכית ששמה בראש את היציאה מהבית, את המיפגש – כי הכי חשוב לצאת לחוצות – נדרשנו לעצור ולסגור את הדלת מבפנים.

​

מצב חרום אכן מחייב הנחיות. זה ארוע, מהלך אותו צריך לנהל ביעילות ובדיוק. ואולם, הקורונה הפכה מארוע - לשגרה. ושגרת הקורונה החלה לבעבע בקהילה ובחברה, בכלכלה ובתעסוקה; ואת המעבר הזה נדרש לנהל אחרת.

​

ועכשיו  - לשיתוף הציבור מהזן החדש 

​

שיתוף והשתתפות הם מהלך מתמשך של ניהול במציאות העכשווית. משהו שצריך להתרחש בין מקבלי ההחלטות, אנשי המקצוע ומגוון הפרטים בקהילה יזמית, אקטיביסטית, משתתפת לאורך זמן – כחלק מאורחות חייה.

​

כי השתתפות היא קוד ערכי המחייב את כל הצדדים. הביחד החדש מייצר הזדמנות להגדרה חדשה ועדכנית של ה'ביחדNESS', ש'אוהב' את המגוון, שמתאים לו לקום בבוקר ולראות לידו שכן שונה ממנו, יודע לחיות עם מרחב פרטי וציבורי משולב, נותן מקום לזקנים ומחבק רב-דוריות;

וכך בונה מומנטום של כוח להובלת השינוי והתמודדות מתמשכת איתו.

לא רק בגלל שאמרו לנו לעשות, אלא כי אנחנו מאמינים שכך נכון, ורק כך ננצח.

​

אנחנו בתהליך של התמודדות: רחב, מורכב, קשוח. זה הזמן לחזון – שידביק את כולנו במוטיבציה להשתתף ולעשות. אסטרטגיה של שיתוף ושקיפות שתכניס אופטימיות ואמונה ב'ביחד' ביננו.

 

ט' אב תש"ף

 

שנתראה במקום טוב יותר לאורך התהליך

ובהצלחה לכולנו (: