​

הקורונה תפסה אותנו בשלהי החורף, והתחילה לשחרר אותנו היישר לימי הקיץ. נכנסנו לבידוד תוך שעצרנו את חגיגת ההזמנות מסין, הקניות וההכנות לחופשות האביב והקיץ,  וקיבלנו אישור לגשש החוצה – אל רחובות ריקים, גני משחקים נטושים, ללא רכבות, ושדות תעופה סגורים.

העולם השתגע, הכל התהפך תוך כחודשיים.

​

רחובות העיר והמרחב הציבורי היו ויהיו עורקי החיים של העיר. כל תכנית עירונית שואפת לרחובות הומים מאדם. שימוש מירבי בפארקים וגינות, מתוך אמונה – שאנשים ברחובות ובגנים – זה סמל העירוניות המעודדת תרבות מקומית, מפגשים חברתיים, ספורט, כלכלה מקומית. הווי, מורשת – עיר המגשימה חלומות.

​

טרום covid-19 – כמה מאמצים להוביל שינוי: מצירי מכוניות לרחובות מוטי אנשים // מרכב פרטי להליכה ותחבורה ציבורית

​

העירוניות החדשה, התכנון והאדריכלות העכשווית, לימדו אותנו שאחד המדדים ל'עיר טובה' הם הרחובות הפעילים, האטרקטיביים לכלל האוכלוסיות, המביאים לחוצות פעילויות מעניינות ומסקרנות, שיעודדו שהייה ברחוב ולא שעיטה עם הרכב- שנועדה לחצות ולעבור את הרחוב מהר ככל האפשר.

הגינות והגנים הם 'הרשת הירוקה'. נפרדת מרשת רחובות העיר, ושואפת לרצף ירוק עירוני – לעיתים גם מצליחה.

​

מבני הציבור מתנהלים במחוזותינו כמתחמים סגורים, נעולים בפני הציבור הרחב, ורק ה'חברים במועדון' יכולים להיכנס לבית הספר, לאוניברסיטה, לבית החולים וכד'. כל אחד מאותם 'מועדונים' חי בנפרד – האחד לצד השני – וכולם יחד נקראים 'המרחב הציבורי' של העיר.

עד היום הם חיים כך, ויוצרים מרחב ציבורי אשר לעיתים מתחבר ולעיתים לא. גדרות צמחו סביב כל מבנה ציבור בפני עצמו, ולעיתים נדרש רכב פרטי על מנת להעביר ילד מצד אחד של הרחוב לצידו השני כי ביניהם ישנו בית ספר...

בזמן covid-19 – התאבלנו על הרחובות והכבישים שהתרוקנו באחת // ולא – לא שמחנו על עצירת התנועה בכבישים.

​

ואז הגיעה הקורונה ורוקנה את הכל. בעלי חיים החלו להסתובב בעיר ללא הפרעה, וצמחים גדלו פרא. נראה כי יהיה בלתי אפשרי להעיר את העירוניות שלנו.

חובת הבידוד העבירה מסר כי אסור להיות בחוץ - שכן להיות בבית 'זה לשמור על החיים והבריאות'. ברגע אחד הכל התהפך; הרחובות התרוקנו, החנויות נסגרו והפארקים היו למרחב אסור.

​

גם התחבורה הציבורית – עליה עמלים כל כך הרבה – נעלמה מחיינו. כמה הרצאות, הצגות, פרזנטציות ותכניות הצגנו בשבח ההליכה והתחבורה הציבורית. ועדיין, כמה ויכוחים וחילוקי דעות היו בעניין השימוש ברכב הפרטי והיקף החניות.  כמעט כל תכנית עברה או נפלה על נושא זה.

קשה לאנשים להיפרד מהרכב הפרטי במציאות בה הזמן הוא המשאב החשוב מכולם. אפילו במציאות הלא אפשרית שנוצרה פה, עם פקקים אינסופיים, רוב האנשים עדיין מעדיפים את הרכב הפרטי.

מעטים החלו להבין שכאשר יוצאים לתחנת האוטובוס, הולכים ברחובות העיר, קונים בדרך שתיה, שואלים בתחנה 'מתי יגיע קו..?' – זו יחידת האנרגיה העירונית המובילה – המנוע לחברה לכלכלה ולהוויה העירונית...

​

עצב גדול היה להביט החוצה מהחלון והמרפסת. אין חיים. ההמתנה הנואשת לשחרור, לטיול ברחובות, לרכיבה קצרה לחברים ואפילו האוטובוס המעצבן נראה פתאום כחלום ורוד. געגוע.

​

האמת שלמדנו להכיר את האנשים וכלביהם (כמעט היחידים שהיו ברחובות), וכן – אולי קצת התרגלנו ללכת ברגל ולראות שיש בזה משהו. תארו לכם הליכה כזו ברחובות שוקקי פעילות. אושר.

​

ועכשיו – 'חוצות העיר' - מקושרים, (מ)זמינים ומאפשרים לעשות הכל בחוץ, ובנוסף - דואגים לבריאות של כולנו

​

הקורונה לימדה אותנו שיעור, עשתה לנו בית ספר. שיעור שאף הרצאה, שיתוף ציבור, או יום לימודים ארוך לא היו מצליחים - להוציא אנשים מהרכב הפרטי ולהשבית אותו לחודשיים; לא שאנחנו אוהבים את זה, אבל נאלצנו להיגמל.

כמו בכל גמילה – החזרה לשגרה לא פשוטה. אם קודם היה מאתגר להוציא אנשים לרחובות העיר ולגינות – עכשיו על אחת כמה וכמה. לעומת זאת – המכוניות כבר יצאו לכבישים; והפעם משתדלים עם כמה שפחות אנשים בכל רכב... איפה הימים של העדפה ל 2+???

​

אולי כדאי לקחת את 'ממשק הזמן' הזה בין הקורונה לשגרה החדשה, כל עוד הכל 'טרי' וזכור, ולהגדיר באומץ את המרחב הציבורי שלנו מחדש, על כלל מרכיביו? כך שאנשים ירצו ללכת מארוע, לישיבה, לקניה קצרה, ולאסוף ילד – הכל בנינוחות והליכה? כך נוכל לעודד ולהציע משהו הרבה יותר רלבנטי לאורחות החיים שלנו כיום.

​

פיתוח 'חוצות העיר' מאפשר יחסי גומלין הדוקים יותר בין מבני הציבור, הגינות והפארקים, השבילים והרחובות. כל אלה ייבנו במשולב על מנת לפתח מרחב שידאג לבריאות הציבור, יאפשר מרחבים פרטיים, סמי פרטיים , אינטנסיביים והמוניים; במרחבי משנה שונים ובהתאמה לאורחות החיים, התרבות, האקלים, הטופוגרפיה ושיקולים נוספים אשר יתאימו את חוצות העיר לתושבים. 

​

הראיה המשולבת בין כלל מרכיבי המרחב הציבורי מאפשרת לייצר מרחב המעודד ישיבה פרטית ושקטה ובו זמנית 'קהילת המונים' המייצר הזדמנויות למגה מיפגש סביב ארוע.

​

התובנה שכולנו צריכים זמינות למרחב חוץ מגוון, שמאפשר הליכה ברגל על מנת לשבת בחוץ עם חברים, לקיים ישיבת זום כשיש רעש בבית, לספק מקום לחגוג חגיגה משפחתית או להיפגש למשחק בקבוצה השכונתית; הובילה למסקנה כי חוצות העיר נדרשים להיות 'ממלא מקומם' של הבית ומבני הציבור, כך שכל מה שאנחנו עושים במבני פנים – נוכל לעשות גם בחוץ. ימי הקורונה הוכיחו לנו שזה אחד הדברים שעשו את ההבדל: זמינות לשטח פתוח המכיל ארוחת צהרים, ברכת שחיה לילדים או עבודה. זה עשה את ההבדל בין אוכלוסיות שידן משגת לבין אוכלוסיות עניות.

​

זהו תפקידו של המרחב הציבורי – כולל רחובות העיר, שנדרשים לייצר את הקישוריות הנוחה בין השטחים הפתוחים ומבני הציבור, הגינות האורבניות החיצוניות בהן ניתן לשבת ולצפות בסרט, המדרכות הרחבות - לא רק לצרכי הליכה אלא גם לצרכי שהייה.  להיות מרחב המאפשר בטחון אישי, מסקרן, מעניין ורלבנטי.

הזמינות בין מרכיבי המרחב הציבורי, תוציא לרחובות הערים שלנו תרבות, אמנות ותנועת הולכי רגל. כאשר אנשים הולכים ברחובות – המסחר, הפנאי, והתרבות מתחילים לקבל חיוניות, ביקוש וחיוך מפרגן. האופטימיות הזו היא המנוע לכלכלה מקומית. ואנחו מאמינים שחברה טובה מניעה כלכלה צומחת שיוצרת הזדמנויות לכולם.

צילום:ד.מ.ר

המרחב הציבורי מגודר ומתרוקן