פרשת תכנון5# – 'מורידים גדרות'

והפעם על החברה ועל הסביבה במשולב, יעודים פתוחים שימושים שיתופיים – אולי הזדמנות לקוד מקצועי חדש?

כמה אני אוהבת, לכתוב דף פרשת תכנון ולהבין שלא מספיק דף אחד. זה שווה עוד אחד. את זה הבנתי תוך כדי כתיבת דף פרשת תכנון 4#. הרבה שיחות היו מאז שבוע שעבר בנושא, וכל זה הוביל אותי להחליט לשתף אתכם בעוד דף בענייני המרחב הציבורי והורדת הגדרות – זה יכול לעשות את ההבדל באיכות סביבת חיינו...

 

טרום covid-19 – תכנון מגד(י)ר שטח – קידוש הגושים והחלקות, הנחלות...

​

ישראל היא אלופת הטריטוריאליות. הדיון בימים אלה על הסיפוח הוא רק המשך של דיון ארוך במדינתנו הקטנטונת, שמאז הקמתה העמידה את השטח והקרקע בליבת הציבוריות הישראלית. כי מה לעשות - ITS ALL ABOUT THE LAND. וכעת לכו ותוסיפו 'נדבך' של IT'S ALL ABOUT THE PEOPLE ...

​

התכנון מתיישב על הדיון הזה הכי חזק שאפשר, הרי הוא מגדיר את השימוש בקרקע. מגדיר- אותו השורש של - גדר.

 לדבר בישראל על 'הורדת גדרות' – זה מהלך של שינוי תפיסתי משמעותי ביותר. 

​

כל בית ספר, בית חולים, ספריה, גן ילדים – חייבים בישראל גדר. כולם גם מסבירים כמה לא ניתן אחרת כי פה, בישראל, סיפורי הבטחון נכנסים לדיון באופן קבוע והם חלק בלתי נפרד מהשיח. אצלי עולה השאלה- בעולם כולו לא רוצים לשמור על ילדים? כאילו שאנחנו לא מסוגלים לבנות – כמו בכל העולם היום – בית ספר שמור ומגודר, הכולל את כל שימושי הליבה וחצר קטנה, בעוד יתר השירותים הנילווים ותומכי החינוך מחוץ לגדר? בקהילה? מדוע האוניברסיטאות אצלנו חייבות לסגור את כל המדשאות מגודרות בתוכן – ולא יכולות להיות חלק מהעיר?

​

בזמן covid-19 – המרכז השכונתי – קצת  'סבנטיז' אבל אושר גדול לכולם

​

הליכה סביב הבית הפכה למהלך שגרתי בימי הקורונה. איתה הגיעה העדנה למכולת, לחנות הקטנה שמוכרת הכל במרכז, ולרחבה שביניהם; אך לצערנו גילינו שאי אפשר לעבור בין בית הספר למרכז השכונתי – שכן מפרידה ביניהם גדר, גם גילינו כי קשה קצת לעבור מהגינה למרכז הקהילתי. אך לאחר זמן מה – הגדרות החלו לרדת, גם אם רק מטאפורית. כי כאשר אנשים רוצים לעבור הם כמו מים חיים; הם יוצרים שביל, משתחלים, עוברים גדר – מלמעלה או מלמטה – וחוצים. כי לא הגיוני לנסוע עם אוטו מבניין לבניין סמוך – בגלל גדר.

עוצמתו ואיכותו של מרכז שכונתי טמונה בנוחות שלו, הוא 'נעלי הבית' של התושבים והקהילה. במרכז כזה קופצים לקנות משהו שחסר, לאסוף את הילד, לשבת קצת בגינה עם ספר ולקנח בשיחת שכנים שמקטרת כמה המרכז מיושן ואין בו מה לעשות; כך נוצרים חיי קהילה, והרצון לבוא גם מחר. כי אין כמו ללכת ברגל, בלי לחגור ילדים לשום דבר, להגיע לבית קפה קטן, לאכול פלאפל, לקנות מחברת, לשבת עם ארטיק, כן זה קצת 'סבנטיז' – אבל כמה כולם אוהבים את זה. ובאה עדנה למרכזים שכונתיים. הם המקום.

 

ועכשיו – לומדים, עובדים, קונים, מבלים מכל מקום ובכל זמן –  

​

הקורונה גמרה לנו (באופן זמני) את בעיית הצפיפות וחייבה אותנו לשמור מרחק בכיתות ובאולם ההרצאות –  אז קדימה, אולי נלך עם זה עד הסוף ואפילו נהנה ממרחבי למידה חדשים במגוון חוצות העיר. 

​

עכשיו הגיע הזמן לתכנון המקצה 'מינימום' לצרכי ליבה בלבד במבני הציבור, תוך הקצאת שטחים שיתופיים לשירותים תומכים, הנדרשים לכולנו. כך יוותר מרחב חוץ משלים למרחב הפנים, ונוכל להרגיש מחוברים – גם כשאנחנו משוטטים ממקום למקום – בחוצות. המרחב יאפשר שקט ונוחות, פיתוח איכותי – אשר יספק לכולם מרחבי למידה מרווחים המשלבים שימוש בחוץ ובפנים, סביבות עבודה ראויות – מקורות, סמי מקורות ופתוחות. לא עוד 'נוודי ZOOM'; אלא עובדים בעולם אורבני המאפשר לכולם להנות מהיצע רלוונטי – בחוץ ובפנים, בהשלמה.

​

'רווחה' מסוג זה עושה שימוש במרחב כולו, מפרקת את ההפרדה בין החוץ לפנים- מותר ורצוי 'לדרוך על הדשא'. בכדי לייצר 'רווחה' כזו, הכרחית הורדת הגדרות ושיתוף בין השימושים, מעברים נוחים בין הפנים לבין החוץ ובין מרחבים שונים בעיר.

​

הורדת הגדרות תפתח את המרחב העירוני לשימוש מיטבי ומגוון אם רק תאפשר מעברים נוחים, הליכות נעימה, מוצלת, ובטוחה.

 

כך יוכלו ה'מוסדות' הסגורים שלנו להיפתח לרווחה: תלמידים וסטודנטים ילמדו במגוון מרחבי למידה אותם יוכלו לנצל להעשרה, לחוויה, למידת הסביבה, לקיחת יוזמה, ושימוש מיטבי בתשתיות העיר. כך יוכלו מוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה להפוך ממוסדות סגורים לקמפוסים עירוניים דינאמים, הממשיכים ומשתלבים ברחובות העיר ויוצרים תנועה, היכרות, יזמות ושהייה. תנועה היוצקת חיים במבנים, ברחובות, במדשאות, בגינות ובמרכזים העירוניים והשכונתיים. השילוב של גורמים אלה ייצור רשת עירונית משולבת, המעודדת מרחבים בריאים ומאווררים ובו זמנית אינטנסיביות שתוביל לשימוש מיטבי על בסיס הייעודים הפתוחים (והמקושרים ביניהם) של השירותים התומכים - מסביב לשעון.

​

אני רוצה לקשור את כל זה לערכים חברתיים. כי תכנון, אשר שם במרכז את האדם והחברה מחויב 'לפתוח' את המרחב למגוון הזדמנויות לכל. הורדת הגדרות הפיזיות היא, בנוסף, state of mind – מהלך ערכי-חברתי. נכון, אנחנו חברה שיבטית ואלופה בפלגנות; אך עדיין יש בנו עוצמה של סולידריות וערבות הדדית. כעת, כשאנחנו עדיין נתונים למגפה הארורה, אנחנו מחויבים להמשיך ולנסות להוריד מחיצות ומעקים בינינו. לאפשר לכולם רווחה פיזית ובריאות, ובו זמנית חזרה ללמידה, יצירה, עבודה. לצורך זה חובה עלינו לתכנן סביבות ציבוריות טובות יותר, בריאות ונוחות יותר לכל.

 

 

ובפרשת התכנון הבאה – על אזורי התעסוקה שלנו...

​