אזורי התעשיה נולדו  בזמן במהפכה התעשייתית ונועדו להפריד בין אזורי הזיהום והרעש לבין המגורים והחיים.

כך התחיל סיפור הzoning (איזור) והעיר החדשה, שצמחה על בסיס פרבור ורכב פרטי, והובילה לכלכלה אורבנית מבוססת 'שטחים מניבים'. למעשה, זו הכלכלה העירונית המלווה אותנו עד היום.

​

אני לא אוהבת כשאומרים שתושב הוא 'נטל' – זה לא מסתדר לי ערכית, למרות שאני יודעת את התחשיב. הגיע הזמן לקחת את עקרונות העירוניות החדשה ולהחדיר אותם לכלכלה עירונית מ'זן חדש' המאפשרת לעבוד, ליזום, לייצר כל הזמן ומכל מקום. וכן – אני בעלת עסק....

 

טרום covid-19 – אין, אין על שטחים מניבים לצמיחה עירונית....

​

בעידן הישראלי המחפש כל חלקה טובה לפיתוח מגורים נוספים בתקווה שמחירי המגורים ירדו, קשה לדבר על אזורי התעסוקה והשטחים המניבים.  איזה ראש עיר וגזבר לא ירצו להמיר מגורים לשטח מניב המכניס ארנונה גבוהה ויעשיר את קופת העירייה, וכך, כדברי מקבלי ההחלטות - ' נוכל לספק לתושבים איכות חיים'.

​

מחיר למשתכן וכל אמצעי הורדת מחירי הדיור שלא עבדו, הותירו את מקבלי ההחלטות עם הבקשות לא להכניס יותר מגורים לערים, ובמקום - לפתח כמה שיותר שטחים מניבים. כאילו שכחנו על שום מה קמו הערים שלנו; הרי לא התכוונו לפתח אגני תעסוקה, אלא מרחבי חיים לכמה שיותר אנשים. האמנם שכחנו?

​

בזמן covid-19 – עובדים, יוזמים, יוצרים רק בבית... למדנו בדרך הקשה?

​

הקורונה נתנה לנו בראש. מה שניסיונותינו המרובים להסביר לא עשו, גרמה לנו הקורונה לעשות, בלית ברירה –  היא הכניסה את כולנו לבתים, כך שכל אחת ואחד נאלצו למצוא את הדרך ליצור, לעבוד ולנהל מהבית. ככה זה כשאין ברירה.

​

המשרד שלי התפרק מרב עצב. העובדים נשלחו לביתם עם המחשבים ובמשרד נותרה מזכירות בודדה, שהחזיקה את האור ואת פסקול החיים. ופתאום, פתרון. התחלנו לתקשר ב'זום' – ממקומותינו המגוונים, רשת בלתי נראית של עבודה יצרנית וחשיבה משותפת; קוד משולב ואינסופי הנמתח בין סביבות חיים כל כך מגוונות. תיבת דואר אחת המשגרת את התוצרת לכל הארץ, למגוון גדול של מקבלי תוצרת. 

​

במקביל – הפכו השטחים הפתוחים, החקלאיים, הסמי-פתוחים והציבוריים למרחבים מבוקשים – שיקוף מגמה של השנים האחרונות. אנשים צורכים יותר ויותר שירותי ומבני ציבור, ספריות – בדפוסיהן החדשים, שטחים פתוחים, גינות ושדות (כמה שיותר) דווקא במרחב העירוני. איזה אושר נפל על תושבי שכונות סמוכות לשדות ושטחים פתוחים.

​

את כל מה שניסינו לעשות לאט לאט במהלך השנים האחרונות, הגיעה הקורונה ועשתה בסערה. כמה ניסינו להסביר שגינון ליד הבית, היוצר רצף עם שדות וגינות, חקלאיות וקהילתיות, יכול לעשות את ההבדל – אך ללא הועיל; זה נשמע נחמד, ליד התכנון, אבל לא ממש עושה את ההבדל. אך בזמן ימי הקורונה, כשהברירה נלקחה מאיתנו - זה עבד. גילינו שאפשר לעבוד, ללמוד, לקנות ולייצר מכל מקום ובכל זמן, כי הפיתוחים הטכנולוגיים מאפשרים לנו. ואם אפשר לעשות את כל זה מהגינה או מהשדה (ובדרך לקטוף כמה עלי נענע או שורש גזר) – אין שמחה גדולה יותר. 

 

​

ועכשיו – שטחים ציבוריים, פתוחים, ואפילו מגורים – הם הלהיט הבא, כן – הם הבינגו הכלכלי

​

אנחנו חיים זמן ארוך יותר ואנחנו גם מודעים יותר לצריכת שירותים חברתיים – כמגמה כוללנית. הקורונה העמידה את האתגר הכרוך במגמה זו בראש סדר העדיפויות התכנוני. כולנו למדנו לצרוך מבני ציבור ושירותים חברתיים בעיקר בטווח הליכה. זו הפכה להיות האג'נדה העירונית המובילה. עיר שלא תבין מגמה זו ותתרגם אותה לשפה כלכלית – תתקשה לשרוד את העשורים הבאים. כי מה לעשות – שטחי תעסוקה OUT ושטחי ציבור IN; וכדאי לבנות את הכלכלה העירונית על זה.

​

מה זה אומר? שצריך לאפשר לערים שלנו ליהנות כלכלית משטחי הציבור הבנויים והפתוחים ואפילו משטחי המגורים. איך קורה שמגורים הם נכס לאדם ולחברה ואילו לעיר הם נטל? נכון – העיר נדרשת לספק למגורים שירותים, אבל הגיעה העת להבין שהמגורים הם גם קניין, בדומה למרכז הקהילתי, לבית הספר, הגינה והספרייה. את כל אלה ניתן לנהל בדפוסים חכמים אשר יניבו הון ציבורי, לטובת איכות חייהם של תושבי המקום והובלת הצמיחה העירונית.

​

לא ניתן להמשיך ולהתבסס על אזורי תעסוקה נפרדים ממרכזי הערים, אשר מרוקנים את המרחב העירוני ומייצרים 'מרחבים סגורים' - מניבים ככל שיהיו. זו עירוניות 'משמימה' ולא מצמיחה. היום אין כל הצדקה להרחיק את אזורי הייצור שלנו – שעיקרם משרדים – מהמגורים וממרכזי הערים. הגיעה העת לבזר את ניהול הנכסים העירוניים – הציבוריים והמגורים, לאפשר לערים שלנו לנהל מדיניות, לנהל 'חכם' את נכסיהן ולהפוך אותם לשטחים מניבים המקדמים הכנסות עירוניות.

​

זה דורש את שינוי התפיסה שהחלה דרכה במהפכה התעשייתית;  וזוהי משימה לא פשוטה.

אבל אמרו כבר לפניי שכל שינוי מתחיל בצעדים קטנים ובאמונה גדולה.

 

 

 

שבת שלום (: