פרשת תכנון7# - אוהבים את השטח הפתוח, הגינות והשדות 

למדנו לחפש ולמצוא אותם בכל מקום  

גינה ליד הבית זה אושר גדול. תמיד. גם אם לעתים התושבים הגרים ליד הגינה מתלוננים על נוער מרעיש בלילות, ילדים, ותינוקות הבוכים אחר הצהריים; זהו רעש 'בריא' של עירוניות, של מגוון אנשים המשתמשים במרחב, נהנים מהמקום – במגוון גילאים ושעות היום. זו חיוניות עירונית, וכן לעתים היא קצת מרעישה, וכנראה שתמיד אחד קצת 'ידרוך' על השני. מי שחי בעיר ולא מבין את זה כנראה ימשיך להתלונן, ומי שהולך עם זה – ייהנה מהמצב, יסתובב מתי שמתאים וייהנה מהאנרגיה של העיר.

טרום covid-19 – מכסות שטחים פתוחים – כולם מיישרים קו

מאז האיזור (ZONING), המשקף ניסיון להפריד בין הייעודים והשימושים בעיר, על מנת למנוע מטרדים, רעשים והפרעות – היה צורך בהגדרת מכסות קרקע לתכנון. הוכנו תדריכים ל'אמן המעצב את הפרופורציות העירוניות'. ככל שהעיר גדלה כך הפכו התדריכים והמכסות לאורים ותומים. מצאנו את עצמנו מתכננים גינה שכונתית, גינה רובעית, גינה עירונית, על פי מערך מוגדר ונוסחה המתעדכנת מפעם לפעם ולעתים רחוקות גם מייצרת גמישות.

כולם רוצים גינה שכונתית במרחק אידאלי מהבית. אבל, אם הבית נהנה משדרה מדהימה, אולי לא נדרשת גינה? אם השכונה סמוכה לפארק מטרופוליני – אולי רק צריך לפרוס שבילים מוצלים אליו? תכנון משמעו התאמת המעשה למקום, התהליך לאורח החיים, השינוי למגמות הרלוונטיות ולמציאות המשתנה.

 

בזמן covid-19 – שדרות, שבילים ואפילו חניות – כל שטח ליד הבית עושה את ההבדל – ודווקא הגינות השכונתיות היו סגורות בסרט אדום...

מה שעשה את ההבדל בימי הקורונה היה הזמינות לשטח פתוח. מי שחי לצד גינה – שפעם, במציאות האחרת, הייתה מרעישה מידי פעם או מפריעה בשעות הלילה – הפך לבעל נכס עירוני אדיר. מי שהיה בטווח הליכה ברגל לשדה, חניה גדולה או שדרת עצים – יכול היה ליהנות מידי פעם מרכיבת אופניים, הליכה מחלצת עצמות או משחק מטקות על האספלט. אפילו קווי הבניין, הכולאים מעין שטחים פתוחים ולא שימושיים בחיים המוכרים, הפכו למרחב מעניין, המאפשר לשתול שתילים, ואפילו לפתח חקלאות זעירה לדיירי הבית; כן – שם בין פחי האשפה והחניה.

מסתבר שהשטחים הפתוחים למיניהם וסוגיהם עשו את ההבדל בימי הקורונה. פתאום ה'קצוות' האורבניים, שכונות הקצה, הנושקות לשטחים פתוחים וחקלאיים הפכו לאתר מבוקש בערים. ההליכה מהבית ישירות לוואדי, לחורשה, ולשדה הייתה אחת השמחות הגדולות של הקורונה. גילינו את המרחבים הכפריים של הערים שלנו.

 

ועכשיו – אולי כדאי שנתחיל לספור אחרת את השטחים הפתוחים בערים שלנו?  

לכל שכונה סביבת המגורים עם המאפיינים שלה. לכל מקום ה-DNA שלו. אלו נקודות המגוז של התכנון. אם יש לנו אותן – יש לנו את העיקר. המקום נדרש להיות נקודת המוצא של התכנון, ומכאן – המחויבות להתאים לכל מקום את הבינוי. אבל לא פחות ואולי אפילו יותר – את שלד המקום, הרחובות, המרחב הציבורי, התנועה, השבילים, הגינות. יצירת רצף של מרחב עירוני מעניין, מסקרן, מזמין ומעודד שהייה ארוכה. 

ככל שהעיר הופכת צפופה יותר, כך עולה הערך של המרחב הציבורי וה'ירוק העירוני', וכך עולה חשיבות  תשומת הלב להתאמת כל אלה למקום, לאורחות החיים, לסביבה. החוסר בשטחים פתוחים הוא כרוני, ולכן לא מדובר רק ב'הוספת' דונמים של שטח. לא משנה כמה נוסיף, נראה שלא יספיק – במציאות של העיור המואץ והאורבניות המתהפכת עלינו.

במציאות בה הערים תופחות והחיידקים תוקפים מידי פעם, כדאי להתחיל לחשוב במונחים שמביעים הכרה בחשיבות כל פיסת קרקע פנויה; ומכאן – לפרוס את המרחב הציבורי על כל מרכיביו כך שייווצר מקום נוח ומזמין לאנשים: על הגגות, בשבילים, לאורך הרחובות, בשדרות ולאורך דפנות הקירות התומכים. כי לכל פיסת מקום יש ערך, ובכל מרווח שנוצר  ניתן לטפח, לגדול ולגדל...

 

שבת שלום (:

מעניין ברחובות שלנו - שיעור במכוניות, אופנועים וכלבים

צילום: ד.מ.ר

צילום:ד.מ.ר

צילום:ד.מ.ר

גינות סגורות

צילום: ד.מ.ר

צילום:ד.מ.ר

בשדות...

צילום: ד.מ.ר

© 2020 by dmr

כתובת משה סנה 21 תל אביב   טלפון 03.6475137   פקס 03.6475383   אימייל dmr@dmr.co.il

  • Instagram
  • Facebook