​

הקורונה היא לא פרויקט – היא תהליך מתמשך, מכונן גלובלי, המחייב מהלך שהוא לא פרויקטלי. להבדיל מפרויקט, לו יש שלבים ברורים: התחלה, אמצע וסוף – הקורונה משתוללת, בלתי צפויה, היברידית, מהלך אחר ובלתי צפוי. פרויקטור מתאים לאירועים ברורים וצפויים, שניתן לנהל. תהליכים מתמשכים ובלתי צפויים מחייבים ראש אחר, אסטרטגיה ויקיפדית, צומחת, מתעדכנת בזמן אמת, חשיבה יצירתית; מהלך מחוץ לקופסה –'תואם' קורונה. ההפך הגמור מפרויקטור.

​

וכדי שזה יקרה דרוש מנהיג מזן חדש, הניחן במנהיגות המבינה שהכי חשוב זה להתגבש מתוך קוד ערכי, מדיניות מנחה, 'חזון' ו'אני מאמין' שיחבר את כל החברים בעם הזה סביב המהלך. שייתן אמונה שאפשר. שייצר אופטימיות.

​

כל זה על מנת להגיד כי התנאי לכל אלה הוא מנהיגות עם אגו אחר. כזו שמפרגנת לכל העם הזה מתוך אמונה – שכך נוצר מומנטום המעצים את כולם, אותה סינרגיה מפורסמת, שיוצרת 3=1+1 ומאפשרת הובלת שינוי. מנהיגות חכמה המעודדת שיתוף ושותפויות חדשות, שקיפות ושיח – קבלת החלטות במודל וויזי - אשר יוביל להחלטות טובות יותר ככל שיהיו בו יותר משתתפים.

​

שנים אני מלמדת על ההבדל בין ניהול אסטרטגי לבין ניהול פרויקטלי. כל כך הרבה התנסות בקבלת החלטות ובהובלת תכניות אסטרטגיות; זה הזמן ללמוד מכל אלה - אנחנו בזמנים קובעי גורלות. הממשלה גדולה ויש הרבה פרויקטורים במשרדים, ברשויות ובארגונים; קדימה – דרוש מנהיג מזן חדש ואנחנו כולנו פה.

​

טרום covid-19 – פרויקטים גנריים – כבר שכחנו איך יוצרים מקומות תעסוקה ומתניעים מנועי צמיחה...  

​

העליה הגדולה בשנות ה-90' חייבה מאמץ לאומי: ליצור מקומות תעסוקה, לספק מהר מגורים, לקלוט אנשים בחברה הישראלית – מהלך רב תחומי וכולל.

​

אולי חשוב לרענן זיכרון בכמה דוגמאות מעוררות השראה:

​

מלגת לימודים והכשרה – ורק למי שחייב, 'מענק' אבטלה - היה חשוב שלא לתייג את העולים תחת הסטטוס של 'מובטל' – זו קבלת פנים לא ממש מפרגנת ומקדמת. כי להיות מובטל זה רע: פסיכולוגית, חברתית, כלכלית. אז נפתחו אינסוף קורסים והכשרות במכללות שרק זה קמו ושיוועו לעבודה. מי שנכנס להכשרה במקצועות מועדפים – קיבל מלגה לזמן ארוך יותר, וכל זה – לשנתיים. בינתיים כולם (כמעט) הסתדרו: העולים מצאו עבודה, הכירו חברים, נרגעו כי הייתה הכנסה קבועה, ובעיקר – יש קצת כבוד. המכללות צמחו –  היו לקוחות שהגיעו בכל רחבי הארץ, ללמוד, לקבל הכשרה, לעבוד במעבדות.

​

מפרגנים לעסקים מצליחים – לא רק לכושלים – אני הייתי אז עם עסק שכלל כ-20 אדריכלים ומתכננים. עבדנו עם כל הרשויות ומשרדי הממשלה. הייתה עבודה. הלכנו על מסלול שהיה מרתק: קלטנו עולה חדשה שהייתה מומחית בנושאים שאנחנו לא הכרנו (תשתיות מסילתיות – מי היה מאמין...); קבלנו תשלום עבור השכר שלה – ותקשיבו –  זה עובד. מדהים. אז לא רק במפסידים ובאלה שנאבקים כל יום על המשך עבודה סדירה בזמני משבר צריך לתמוך. תמיכה בחזקים זה מהלך משלים לתמיכה במוחלשים. כדי שיהיה עם מי לעבוד...

​

חדשנות – חממות טכנולוגיות ועסקיות – זה היה זמן הקמת החממות. אף אחד לא האמין שיצא מזה משהו. ראיינו את המועמדים, בחנו רעיונות הזויים, למדנו תכניות עסקיות עם היזמים, ניסינו להוביל משהו אחר. הקמנו את החממות. שווה וכדאי לראות מה קורה היום בחממות הטכנולוגיות, איך הן הפכו למנוע של חדשנות ישראלית בינלאומית.

​

כל אלה ועוד מתפקדים כמעוררי השראה. בסיס לחשיבה חדשנית עדכנית.

​

בזמן covid-19 – נסגרנו ונפתחנו ועכשיו מה?   

​

עשינו מה שאמרו לנו  - כולנו. ואם לא בדיוק אז לפחות השתדלנו מאד. פרקנו את המשרדים שלנו, חילקנו מחשבים על מנת לאפשר עבודה מהבית, התאמצנו לשדר עסקים כרגיל כאשר ברור שהם לא  – עד היום.

​

היו שאמרו מהיום הראשון שמה שהיה כבר לא יהיה. אני ביניהם. אבל זה לא ממש חשוב – כי היום כולם מתחילים להבין את זה.

​

ימי קורונה נתנו גם לנו, שעוסקים מעל 30 שנה בבניין הארץ, לאורכה ורוחבה, עם כל האנשים והקהילות בחברה הישראלית המיוחדת כל כך, זבנג גדול בכל המובנים. כל ימי הקורונה ניסיתי להבין מה קורה – מה שכנראה לא פשוט להבין תוך כדי ובזמן שינוי כל כך דרמטי.

​

השתתפתי בהמון דיוני וובינר וזום על השפעתה של הקורונה על חיינו. המון. קראתי, חשבתי, דיברתי... ניסיתי ללמוד עם העמיתים שלי.

​

זמן קורונה היה זמן נורא – אבל הוא אפשר להצטמצם למרחב המחיה הכי בסיסי - הבית, ולפנות זמן ללימוד. חשוב לדעת לקחת זמנים כאלה.

​

למדנו והתנסינו ועבדנו על זה – בקורס בזום, באינסוף שעות וובינר עם הרצאות, בשעות עם סטודנטים; אין ספק שהקורונה היא לא פרויקט – אז מי לעזאזל צריך פרויקטור? ולמה לא לומדים מניהול תהליכים מורכבים? אסטרטגיים?

​

ועכשיו – למדנו משהו – לא?

​

מי שלקח את ימי קורונה להביט על המתרחש, התחיל להבין שקורה פה משהו מאד דרמטי וגדול. שימשיך איתנו לאורך זמן. אני כבר לא רואה את עצמי יושבת צמודת כתף במסעדה ומלקקת צלחת במשותף עם 10 חברים, זה כבר לא כל כך עובר. גם אם יפתחו את המסעדות אני אמשיך לבשל בבית זמן מה. לאט לאט. תהליך אמרנו? 

​

את כל השינוי הזה צריך להוביל. כי אחרת הוא יוביל אותנו. בדומה לעיר שמגיעה אלינו עם מגוון צרכים וקשיים הכרוכים האחד בשני – פרויקטור יעבוד רק אחרי שיש מתווה אסטרטגי כולל, מנחה; המצביע לאן מכוונים, איך ממנפים הזדמנויות, מה עושים כדי לספק מענים סינרגטיים לצרכים, איך מייצרים נכסים חדשים, יש מאין? מה הופך חסרון ליתרון?

​

אסטרטגיה טובה פותחת אופקים חדשים, מתאימים ורלוונטיים לאורחות החיים העכשוויים ומאפשרת לדורות הבאים להמשיך ולהוביל שינוי עדכון ועשייה רלוונטית. היא לומדת מתוך מה שהיה, לא 'משכפלת' אלא יוצרת חדש, מתאים ומותאם; מעודדת חדשנות, שותפות והשתתפות. כמה שיותר משתתפים – כך יותר טוב, יותר עוצמתי ויותר מאפשר להוביל את השינוי.

​

מהלך מסוג זה הוא לא עוד צ'ק בבנק – שנכנס היום ומחר נעלם ונגמר . זה מהלך פורץ דרך ואחר. כפי שתמיד ידענו להוביל. אנחנו עומדים בעוד מבחן . קשה ושונה מכל מה שהכרנו. זה הזמן להוכיח שאנחנו יכולים. והכי טוב.