מה לא נאמר על המרפסות והחלונות...

​

האיטלקים המשיכו את מורשת הסרנדות וניגנו ברומנטיות מהחלונות. אנחנו סדרנו את המרפסות לכבוד מופע הצדעה - כיאה לישראליות.

ימי הקורונה הביאו עדנה למקומות העזובים...

​

ואני מצאתי את עצמי עוברת מהחלון, למרפסת, לגינה, לכניסה... נוצר לי ציר חדש בבית. שביל דמיוני המקשר בין המפתחים: החלון, המרפסת, הכניסה... אלה שהפכו במשך הזמן למקומות שיש לכסות עם וילון, דלת, שמיכה...  חזרו להיות המקומות המבוקשים. כי משם רואים את השמים, העצים, הרחוב הריק ובעיקר את הנכדים והילדים כשהם באים ל'ביקור קורונה' – מן החוץ פנימה.

​

וגיליתי פתאום את גרמי המדרגות – מקום שהיה אבוד ונעלם, שקוף לנו – כי יש מעלית. חדרי המדרגות שהיו בעברם מרחב משחק בימי הקיץ החמים,  מרחב ריצה (סוג של ספורט – לא?) כשחזרנו מבית הספר ורצינו כבר להגיע הביתה, והיום נעלמו מאחורי דלתות אש והפכו למרחב עישון ואחסון - אי שם במקום לא ידוע...

​

חשבתי שזה ממש מתאים לזמנים שאחרי חג השבועות – 'מבואה לקיץ'. קרה משהו מעניין בין הבית לבין החוץ. 'פתחנו' את הלובי הסגור וקצת חזרנו לפואיה פתוח ומזמין לכולם...

 

טרום covid-19 – ​למרפסת? לגינה? לא תודה – מעדיפים להשאר במזגן...

​

הקישור בין הבית לבין החוץ מעיד הרבה על קוד ערכי חברתי-תרבותי. איך רוצים לפגוש את הציבור? למקם את ה'אני', הציבור והקהילה? האם הם נפגשים? 

אם פעם הבלוק היה כניסה פתוחה עם חדר מדרגות (בו היינו רצים, קופצים ואוהבים לשחק בימי הקיץ החמים), היום אנחנו פוגשים יותר ויותר לובאים סגורים עם שומר.

אם פעם המרפסת היתה מקום הכבוד לאירוח מכובדים ובעיקר משחק קלפים טוב עם חברים – הרי שהיום המרפסות הפכו למטראז' המוסיף עוד קצת שטח לסלון, או לחלופין – מקום מתאים לאחסון הדלי והמטלית הרטובה.

אם הגג עד היום משמש בתרבויות שונות לשינה, אירוח וחוויה ים תיכונית – אצלנו הוא אטום בדלת נעולה ומוצף במתקנים ותשתיות- לא מזמין.

​

רחוב מזמין ומצליח, המעודד חיוניות עירונית, כלכלה מקומית, חיי חברה ותרבות – הוא פועל יוצא של רוחב המדרכות, מעברים ונוחות חציית הדרך, צל, ואטרקטיביות, היוצרים תמהיל נכון של נראות הצבעים 'כחול – ירוק – אפור' ועוד – החיוניים בכל מיקרה.  בו זמנית, המפגש בין מבני המגורים לבין הרחוב, לאורכו ובפינותיו – כל אלה עושים את ההבדל לא פחות. למדנו בימי קורונה כמה חשובה חנות פינתית, פרטית, צמודת בית, , שמצליחה לייצר מרחב בטוח ומוגן ובו זמנית מהווה חלק מהעיניין ברחוב. כשאפשר לקפוץ לקצה הרחוב מבלי חצייתו ולקנות את מה שנדרש – החיים נראים אחרת.

​

כשהילדים משחקים בחניה ורואים חברים על המדרכה – זה מפגש חברתי. וכשהם רוכבים על אופניים בגינת הבניין ורואים את סבתא מהצד השני של הרחוב – זה עושה את ההבדל.

​

למדתי מחברי בבני ברק ש'עין צופיה' לרחוב היא חיונית לבטחון האישי. כלומר, חשוב לפתוח חלונות לחזית הפונה לרחוב – לטובת הבטחון הציבורי ברחובות העיר.

כל כך אהבתי את הרעיון... כי אין כמו בית הפותח הזדמנות לפרטיות ובו זמנית לחברותא וקהילתיות. אולי זה האתגר אותו הדגישו ימי  הקורונה...

 

בזמן covid-19 – 'הפריפריה' של הבית הפכה למרכז המבוקש – פתחנו הזדמנות להתחדש בין הבית לבין הרחוב

​

הגיעה הקורונה וקודם כל גרמה לכולנו לפתוח חלון – שזה בפני עצמו מדהים. יש לי חלונות שלא פתחתי שנים. להפך– כיסיתי בוילון יפה והדלקתי מזגן. ועכשיו, ליד פינת העבודה - החלון פתוח, כדי לשמוע אם הנכדים קוראים לי מהרחוב, ואני ארוץ למרפסת – שהפכה ממרחב אחסון ובלגן ל'מיני גינת תבלינים', בנוסף לשולחן קטן (מספיק למשחק קלפים בשניים..) ושתי כורסאות גינה צמודות, שנוכל לשבת בנחת, להביט ולתקשר.

​

כך הכרתי שכנים מעבר לרחוב, למדתי על העצים שנותנים צל על המדרכה ליד הבית, ובעיקר – נהנתי לראות את המשפחות הצעירות, המבוגרים, הילדים והתינוקות; כל מי שיש לו חניה ושטח גינון קטן לפני הבית – נהנה מהתפקיד החדש של המרחב. החלו לצוץ גינות תבלינים בכניסות לבתים ומה שהיה מרחב מוזנח, הפך לסביבת המשחק של הילדים ברחוב: קלאס, גומי, אופניים קטנים, מחבואים. כמו גם פעילויות משפחתיות– גיגית קטנה המשמשת כבריכה לכל בני המשפחה או מפית נייר צבעונית על האספלט – והופה - יש פיקניק. מדהים איך גילינו את דופן הבית.

​

שנים עברו מאז בניית הבלוקים שכיום אנחנו עסוקים בהתחדשותם, במקביל לבניה חדשה. איזו הזדמנות להתחדש.

​

המבט מן החוץ פנימה הוא קריטי ומהווה אחד מן הכלים להתמודדות עם הבדידות האורבנית המהווה חלק בלתי נפרד מחיינו; לפני הקורונה ובוודאי שאחריה. וחשוב לזכור שהבדידות אינה רק נחלת הזקנים...

​

היכולת של הבית להכיל את החוץ בתוכו ובסביבתו הצמודה קיבלה חיזוק משמעותי בימי קורונה: ביחידת המגורים, במרחב המדרגות, ובקומת הכניסה. הצלחנו בימים אלה לחזור ל'הול' של הבניין  ולפתח מבואה משמעותית,  רלבנטית במיוחד לבית ולרחוב במשולב...

​

הגיע זמן לחשיבה מחודשת על  קומת הפרטר (parterre) שלנו, המרחב המפגיש בין הבית לבין הרחוב. המרחב בו נוצר השילוב של התרחשויות מרתקות בין בני הבית והמרחב הציבורי. שם נדרש להשקיע חשיבה, על מנת להוביל איכויות חדשות להן אנו כה זקוקים: מקום פרטי וציבורי בו זמנית,  מקום בו אפשר להיות לבד וביחד, מקום המייצר סביבה בטוחה בעזרת עין צופיה הנהנת מהציבוריות המעניינת והמשתנה, ושומרת עליה. גינת התבלינים בשביל המוביל מהחניה הביתה יכולה לעשות את ההבדל... בריח, בטעם ובעיקר בחוויה ובווייב...

​

הבן שלי לימד אותי לחזור למשחקים של פעם. כן – נראה כי הבינדוריות עובדת והגיע זמן 'משחק' כחלק מהחוויה בבתים שלנו ובסביבתם.  למבוגרים, לצעירים - ובעיקר למפגש ביניהם...

אהבתי את פינת הנדנדה, הקלאס והגומי – זה לא רטרו – זה מה שאנחנו צריכים היום, והלך לנו לאיבוד.

הממשק בין הבית לרחוב - זה המרחב 'ההיברידי' של המגורים וסביבתם.

הזדמנות לחדש ולהתחדש.

 

ובפעם הבאה – על רחובות וכיכרות. ספויילר: 'קו // נקודה...