אחרי שכל כך הרבה מחשבות מתרוצצות, נראה לי שאני מסוגלת לנסות להגדיר את 10 הנקודות הממקדות את השינוי בסביבת החיים שלנו ומאפשרות לחלק את הזמן לשלושה: לפני הקורונה במהלך התפרצות ואחריה

​

הקורונה תפסה אותנו בשלהי החורף, והתחילה לשחרר אותנו היישר לימי הקיץ. נכנסנו לבידוד תוך שעצרנו את חגיגת ההזמנות מסין, הקניות וההכנות לחופשות האביב והקיץ,  וקיבלנו אישור לגשש החוצה – אל רחובות ריקים, גני משחקים נטושים, ללא רכבות, ושדות תעופה סגורים.

העולם השתגע, הכל התהפך תוך כחודשיים

מה שעשה את ההבדל בימי הקורונה היה הזמינות לשטח פתוח. מי שחי לצד גינה – שפעם, במציאות האחרת, הייתה מרעישה מידי פעם או מפריעה בשעות הלילה – הפך לבעל נכס עירוני אדיר

את פרשת התכנון של חג השבועות אני רוצה להקדיש לבית. הוא היה המלך של הקורונה. כולנו הצטוונו להכנס אליו ולא לצאת ממנו עד הודעה חדשה. זו החוויה החזקה שלי מהקורונה – הבית שלי. כל כך שמחתי לחזור הביתה

הליכה סביב הבית הפכה למהלך שגרתי בימי הקורונה. איתה הגיעה העדנה למכולת, לחנות הקטנה שמוכרת הכל במרכז, ולרחבה שביניהם; אך לצערנו גילינו שאי אפשר לעבור בין בית הספר למרכז השכונתי – שכן מפרידה ביניהם גדר, גם גילינו כי קשה קצת לעבור מהגינה למרכז הקהילתי. אך לאחר זמן מה – הגדרות החלו לרדת

זקני העם היו במקורותינו המנהיגות המובילה, סמל המורשת. בשנים האחרונות כולנו, ה'זקנים', התחלנו להיות 'הדור החדש', 'סופר דור כל יכול': לדאוג לסבתא רבתא, לחיות את חיי הילדים עד אמצע החיים, להנות מהנכדים עד כלות.

אז הגיעה הקורונה ותייגה אותנו -

אוכלוסייה בסיכון.

הקישור בין הבית לבין החוץ מעיד הרבה על קוד ערכי חברתי-תרבותי. איך רוצים לפגוש את הציבור? למקם את ה'אני', הציבור והקהילה? האם הם נפגשים? 

אני לא אוהבת כשאומרים שתושב הוא 'נטל' – זה לא מסתדר לי ערכית למרות שאני יודעת את התחשיב. הגיע הזמן לקחת את העירוניות החדשה גם לכלכלה העירונית מה'זן החדש' ולאפשר לעבוד, ליזום, לייצר כל הזמן ומכל מקום

​

                           בקרוב